וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים
אף-על-פי ששלח פרעה את בני ישראל למרות רצונו, עקב אותות ומופתים ויד חזקה, בכל זאת ''התחפשו בני ישראל'' בכלי הזין, כדי להוליך שולל את אומות העולם, שלא יגלו את סוד גבורות ישראל, שהם מנצחים בעזרת ניסים ונפלאות, אלא יהיו סבורים שזוהי מלחמת גבורה רגילה וממילא יבואו להילחם בהם בכח של רכב וסוסים וכלי זין- כי אז נצחונם של ישראל בטוח מראש.זוהי גם כוונתו של הפסוק: ''אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותיך''- ישועתך היא רק מאלקים, שהוא מגנך ועזרך, ואם לפעמים מתגאה אתה בחרב, הרי זה רק משום ''ויכחשו אויביך לך''- למען יכחישו אויביך את ישועתך האמיתית, ולמען ''ואתה על במותימו תדרוך''... ('קטורת סמים').

וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ויקח משה את עצמות יוסף עמו
'חכם לב יקח מצוות'- זה משה. שבשעה שכל ישראל עסקו בביזה עסק הוא בעצמות יוסף (ילקוט).

אמנם הביזה אך היא הייתה מצווה, אך היתה זו מצווה שהביאה גם תועלת אישית. חכמתו של משה היתה בזה, שהעדיף ליטול לעצמו מצווה שאין בה כל תועלת אישית, שכן מצווה כזו עומדת על מדרגה גבוהה יותר. לפיכך נאמר ''ויקח'', כי אין קיחה אלא לשון הגבהה''- הוא הגביה את עצמו בזה שעסק במצווה זו של עצמות יוסף. ('אבני נזר'). בעצם, יאה יותר לקרוא לזה חסידות, צדקות וכדומה, ולמה זה נקרא חכמה? אלא, משה רבנו דינו היה ככהן ואסור היה לו להטמא למת, לפיכך ניצל את שעת הכושר, אשר כל בני ישראל היו עסוקים וטרודים בביזה ונעשו עצמות יוסף בבחינת מת מצווה, כי אז כבר היה מותר להטמא- וזו היתה החכמה שבדבר. ('פרדס יוסף'). משה לקח אתו את ''עצמיותו'' של יוסף, את תכונותיו וסגולותיו, ולמד מהן כיצד להנהיג עם ולפרנסו בשעת מחסור בלחם.

ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ
אם דתן ואבירם סירבו לצאת ממצרים, מדוע איפה לא מתו בשלושת ימי האפילה, כמו שאר הרשעים שלא רצו לצאת ממצרים? אלא, בעצם הרי דרש משה מפרעה, להוציא את בני ישראל רק לשלושה ימים- ''דרך שלשת ימים נלך במדבר''- אם כן, לא רצו בני ישראל לצאת ממצרים ולא כל שכן לשאול כלים ובגדים מאת המצרים, שכן בשביל שלושה ימים לא היתה כל הטירחה הזאת כדאית להם. נמסר להם איפוא בסוד, כי לא ישובו עוד למצרים, ולכן נאמר: ''דבר נא באזני העם''- בחשאי תלחש להם באזניהם, כי אין זה רק לשלושה ימים אלא לצמיתות. ברם, דתן ואבירם הרי מוסרים ומלשינים ולפיכך נזהרו הכל מפניהם ולא גילו להם את הסוד. משום כך לא יצאו ממצרים, בסברם שיוצאים רק לשלושה ימים ולא רצו לטרוח על כך. וכיוון שלא ידעו דבר לא היו ראויים לעונש, ולכן נשארו בחיים בשלושת ימי האפילה.

('עדות ביהוסף')

ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר (יד-ג)
"לבני ישראל" אלו דתן ואבירם שנשארו במצרים (תרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל).
ויש לשאול והלוא דתן ואבירם שניהם היו רשעים (כלי יקר), ואם כן מדוע לא מתו יחד עם שאר הרשעים במכת חושך? ותמוה אתמה בשנים, כי אמרו חז"ל שלאחר מכן נבקע הים במיוחד עבור דתן ואבירם ובכך נצטרפו לכלל עם ישראל במדבר, ואם כן מהי הזכות הגדולה שהיתה להם שמלבד שלא מתו במכת חושך גם נבקע להם הים? אלא דתן ואבירם היו משוטרי ישראל שהוכו בגלל שלא רצו להכות את עם ישראל, וכל מי שנענש בגלל עם ישראל זכותו גדולה שמלאך המות לא יכול לו, והים נבקע לפניו. והיכן נענשו ומתו דתן ואבירם? במחלוקת קרח ועדת שנבלעו באדמה, שחמורה מחלוקת שאפילו יונקי שדים מתים בגינה (מהרי"ל דיסקין זצ"ל).

אלא שעדיין צריך ביאור, מדוע אם כן האדמה יכלה לשלוט בדתן ואבירם מאחר שזכות גדולה היתה בידם שלא מתו במכת חושך והים לא יכל עליהם? ברם מכיון שהיה צד ומר כי מה שדתן ואבירם לא היכו את בני ישראל במצרים זה מתוך רחמנות שהיתה בהם לעם ישראל, לכן לא מתו במכת חשך ונצלו בקריעת ים סוף, אבל לאחר שנתגלה סרחונם של דתן ואבירם במחלוקת של קרח ועדתו שאמרו למשה רבנו "כי תשתרר עליו גם השתרר", התברר שהם לא סבלו שררה, ומתוך כך הבינו כל עם ישראל את הסיבה האמיתית שלא הוכן במצרים רק בגלל שלא סבלו את שררת השוטרים ולא שהגנו על עם ישראל לשם שמים. או שריחמו על עם ישראל, ואין להם שום זכות לכן נענשו מיד ונבלעו באדמה (אביטה אורחותיך).

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם (יד-כב)
כתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" ואילו כאן שינה הכתוב את הלשון וכתב בתוך הים ביבשה מה פשר שנוי הלשון? וגם צריך להבין מדוע להלן כתוב "והמים להם חמה" דהיינו חומה בלי אות ו' שעל זה דרשו חכמינו שנתמלא עליהם חמה? והביאור הוא שבבני ישראל היו שני סוגים, היו אנשים צדיקים המאמינים בה' ובעלי בטחון, והם קפצו תיכף לים עד כי באו מים עד נפש, וכמו שאמרו רבותינו שנחשון בן עמינדב קפץ ואחריו של שבט יהודה, והנה אמרו במדרש שהיה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו? הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, והשיב השם יתברך, זכות האמונה והבטחון כדאי להם.

אם כן יש לומר שלגבי אותם שהלכו מקודם בתוך הים באמונה ובבטחון, כתוב ויבואו בני ישראל בתוך הים, ואחרי זה היה היבשה, ולכן המים היה להם חומה, אבל אותם שלא היו מאמינים כל כך עד שראו בעיניהם היבשה בתוך הים, דהיינו קודם יבשה, עבורם היה המים חמה, כלומר שהיה קטרוג הנ"ל מה נשתנו אלו מאלו (לבוש יוסף).

אז ישיר משה ( טו-א)
בימי הרב הקדוש ר' שמילקא מניקלשבורג ז"ל יצאה פעם אחת איזו גזירה רעה על בני העיר. נסע ר' שמילקא עם תלמידו הרב הקדוש ר' משה ליב מסאסוב ז"ל לווינא, לחצר המלך, להשתדל שם על ביטול הגזירה. הדבר היה בזמן הפשרת שלגי, וכשהוצרכו לעבור את נהר דונאי, התרוצצו על הנהר גושי קרח בשטף גדול, ואי אפשר היה לעבור את הנהר בשום ספינה. והיות שהזמן היה דחוף, כי קרבו ימי צאת הגזירה לפועל, ביקש הרב ר' שמילקא מספן אחד שיתן לו עריבה קטנה, שיותר משני אנשים לא יוכלו לשבת בה. הספן נתן לו את העריבה. נכנסו לתוכה הר"ש ותלמידו הרמ"ל. עמד ר' שמילקא ואמר שירת הים שבפרשת "בשלח", ותלמידו ענה אחריו. מיד עברה הספינה הקטנה בין גלי הכפור בשלום, בלא שום מכשול. ואנשי עיר ווינא עמדו מעבר הנהר, וראו כן תמהו על הפלא הגדול הזה. נעה רעש גדול, עד שהגיעה השמועה גם לחצר המלך. כשראו המלך והשרים את גודל מעלתו וקדושתו של ר' שמילקא, מילאו מיד את בקשתו בדבר ביטול הגזרה מעל בני עירו (סיפורי חסידים).

מאורי הדורות בראי הפרשה
בהיות הרב יחזקאל לנדא בעל "הנודע ביהודה" אברך צעיר, נפלה מריבה בין שני אחים, עד שהבכור נשבע בשבועה חמורה, שלא יוסיף לראות את פני אחיו הצעיר לעולם. לא חלפו אלא ימים אחדים והאח הצעיר מת מחמת דכאון ושברון לב שאחזו בו בגין שבועה זו. ביקש האח הבכור לראות את פני אחיו המת, טרם קבורתו ולבקש ממנו מחילה וסליחה. הואיל ונשבע בשבועה חמורה, פנה לגדולי הדור, שידריכוהו כיצד עליו לנהוג. ברם, לא הגיעו החכמים להסכמה האם הרשות נתונה לו לראות את פני אחיו המת, אם לאו. כאשר שמע ר' יחזקאל הצעיר את המחלוקת, פנה לרבו ר' יצחק אייזיק סג"ל מלודמיר וביקש ממנו רשות להשמיע את דעתו. לאחר שהתיר לו רבו, אמר ר' יחזקאל: אין קושיא כלל ורשאי האח לראות את פני אחיו המת, וראיה לכך מן התורה. בפרשת בשלח נאמר "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" – השביע משה את ישראל שלא יוסיפו לראות את המצרים עד עולם, ובכל זאת נאמר אחרי כן "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". היינו, השבועה אינה תקיפה לגבי המתים. מכאן ואילך התפרסם שמו כ"מרא דהלכתא". ר' יחזקאל הלוי לנדא בר' יהודה מגדולי חכמי הדור ומנהיגיו. נולד בשנת תע"ג (1713 למנינם) בפולין. מרבותיו: ר' יצחק אייזיק הלוי מלודמיר ור' משה יעקב מקראקא. עלוי גדול ונודע. בשנת תק"ד מונה לרבה של יאמפולי ובשנת תקט"ו. מונה לרבה של פראג. אמרו עליו: "נזר ישראל ועטרה, עטרת צבי וצפירת תפארה, ארז הלבנון אדיר התורה...". רבינו החיד"א כותב: "החכם בחכמתו, יכיר מספריו כי רב הוא ומופלג מגדולי הדור גאון עז תהלות ישראל וגדול כבודו". מתלמידיו: ר' אברהם דנציג, ר' דוד דייטש, ר' אלעזר בר' דוד פלקלס [שהעיד על רבו שהיה: "מושלם בכל המעלות בכל החכמות"] ועוד. מחיבוריו: ציון לנפש חיה (צל"ח) , הנודע ביהודה (שו"ת, ע"ש אביו), דגול מרבבה, מראה יחזקאל, אהבת ציון, דורש לציון ועוד. מבניו: ר' יעקב, ר' שמואל ור' ישראל. נפטר בפראג בן פ' שנים בשנת תקנ"ג..
מב"י

מעלת החסד

''מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח''
בתקופה כה קשה, בעלת מאורעות קשים ורעים, בהם נלקחים מאתנו חיילים, אנשים, נשים וצעירים בעודם באיבם. ורבים הם החולים הנאבקים ומתייסרים בייסורים קשים ממחלות נוראות- ה' ישמרנו ויצילנו, וכל זה זועק לשמים. ואילו הם שלוחיו של הקב''ה לעורר אותנו לשיפור המעשים ותיקון המידות, ואיך אפשר לשבת בחיבוק ידים בשעה קשה כזו, והנביא עמוס אומר (עמוס ג, ו) ''היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה...''

ואמרו חז''ל מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח? – יעסוק בתורה ובגמילות חסדים, וה'חפץ-חיים' היה אומר: שאפילו אם יתקבצו יחדיו כל התנאים והאמוראים מכל התקופות למצוא עצה ותרופה לא יהיו מוצאים עצה אחרת, רק עצתו של רבי אליעזר לעסוק בתורה ובגמילות חסדים, והיינו שכדי להמתיק הדינים נחוץ להרבות בחיזוק בעיקר בשני דברים אלו, וכפי גודל החיזוק כן יומתקו הדינים, ועל ידי זה תצמח ישועה לעם ישראל. ה'חפץ-חיים' ביאר בספר 'שם עולם' את דברי התנא דבי אליהו המובאים שם; ''שאלו תלמידיו את רבי אליעזר הגדול מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח?'', וביאר שם שתלמידי רבי אליעזר ראו שלפני ביאת משיח יתגבר כח הדין כל כך על כל העולם והצרות הולכות ומתרבות עד שלא יועיל שום זכות לעכבו, ולכן שאלו לרבי אליעזר ''מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח'' ורבי אליעזר השיב להם: אף שהאמת אתכם שמפני גודל כח הדין לא יועיל שום זכות או מצווה, אבל מכל מקום נשאר עדיין עצה לזה, ע''י שיעסוק בתורה ובגמילות חסדים, שזכות התורה והחסד מועיל אף בעת צרה כזו.

ומסיים שם ה'חפץ-חיים': ,והנה לפי מה שידוע שנתרבו כעת בעוונותינו הרבים צרות ומצוקות בכמה מדינות, עד שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וממש צרות מושכות ובאות כנהר וכל הסימנים שאמרו חז''ל לעניין ימות המשיח כמעט כולם אנו רואים בעיננו ועל כן עלינו להתחזק בתורה ובחסד בכל היכולת כדי שנהיה ניצולים מחבלים האלו ונזכה לביאת הגואל במהרה בימנו אמן''

כמו קביעת עתים לתורה כך אסור שיחסיר האדם עשיית חסד אפילו יום אחד מחייו

על פי החפץ חיים בספרו 'אהבת חסד':

מדת החסד, מועלת לאדם להאריך ימיו וגם לכפר את עונותיו והיא עומדת לו להציל אותו מכל הפגעים והוא חוסה בצל השם יתברך לבדו ולא בצל כנפי הכרובים ואוכל פירות המצוה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וזוכה להיות לו בנים בעלי עושר, בעלי חכמה וכו'. גם הוא זוכה על ידה לעתיד לבוא בדין ושארי טובות נשגבות.

על כן כמה יש לו לאדם להתדבק במצוה הקדושה הזו ולאהוב אותה אהבה עזה וכמאמר הכתוב: ''וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד'' (מיכה ו ח); כי המצוה הזאת עומדת לו להאדם עד סוף כל הדורות ומאד צריך ליזהר שלא יחסר לו מדת החסד אפילו יום אחד מימי חייו, כמו שצריך איש הישראלי ליזהר לענין קביעת עתים לתורה בכל יום. וכזה מצאתי בספר 'שער הקדושה' למורנו הרב חיים ויטאל, שכתב, שהאדם צריך להתאונן בכל יום ולומר: ''אוי לי שהלך היום בלי תורה וגמילות חסדים''.

כח הקדושה נשלם על ידי שלשת העמודים: 'על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. (מדרש רבה במד' יב). ובעונותינו הרבים כאשר חסר לנו עתה העמוד השלישי של 'העבודה' מעת החרבן ולא נשאר לנו כי אם אלו השני עמודים, מוכרחים אנו לחזקן ביתר שאת ובזה יהיו נמחלין עונותינו וכמו דכתיב: ''בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן'' (משלי טז ו) ואמרו חז''ל (ברכות ה ב): ' ''חֶסֶד'' – זו גמילות חסדים, שנאמר: ''רדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד'' (משלי כא כא) ''וֶאֱמֶת'' – זו תורה שנאמר: ''אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה'' ' (משלי כג כג). וכמו שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לרבי יהושע בן חנניה כשהיה אצל הר הבית והיה מתאונן ואמר (ילקוט שמעוני הושע ו ס' תקכב): 'אוי לנו על הבית שחרב מקום שמתכפרין בו עונותינו. אמר לו: ''בני אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים'' לכך נאמר: ''כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח''' (הושע ו ו). ועל כן כיון שהם מכפרים עונות כמו הקרבנות, מוכרח האדם להתדבק בהן תמיד, כי העונות מצויות תמיד וכמו המזבח שלא היה בטל אפילו יום אחד מהקרבת הקרבנות.